​

נגמרה השפיות
נגמרה הנורמליות
חוסל המיינסטרים
האמת טבעה בתוך ים של הפרעות קשב והסחות דעת...

ואני - איבדתי איזה בורג או שניים בשנה האחרונה, ומצאתי את אלוהים.

העולם משתנה בפתאומיות, ומה שהיה בטוח אתמול - כבר ממש לא בטוח מחר. הבריאות, העבודה, הפוליטיקה, המפגש היומיומי עם משפחה וחברים, הפרטיות שלנו... אבד לנו איזהשהו ביטחון בסיסי.
'השגרה החדשה' קוראים לזה.

אי שם כשכל זה התחיל, בחודשי מרץ ואפריל 2020 - מאוד מאוד רציתי לצעוק.
לצעוק שזאת ההונאה הגדולה בהיסטוריה. שאין היגיון בחוקים וההיגיון היחידי שניתן למצוא הוא ציות עיוור... כדי שנתרגל לדיקטטורה הדיגיטלית שמגיעה. לצעוק שמאכילים אותנו שקרים בטלוויזיה כבר שנים.
אבל מה אני מבין..?

בזמן האחרון משהו בי נרגע.
אני מתחבר לכוחות של אמונה בתוכי. אולי כי אין במה לאחוז בחוץ - פניתי פנימה. אל כוחות הנפש, האמונה והיצירה. דמיון הוא התרופה הכי חזקה שאני מכיר, וזה נכון עוד יותר בזמנים כאלה של קושי.
לא, לא הפכתי לשומר מסורת ומצוות אבל כן מצאתי את עצמי מתפלל בדרכי, לומד מדיטציה ומרשה לעצמי להאמין בכוח עליון ששומר עליי.
אפשר לומר בעדינות שאני מתחזק, ולא רק בחדר הכושר.

בתוך הטירוף אמרתי לעצמי - שחרר. קח נשימה עמוקה.
הסערה משתוללת ואין איך לעצור אותה.
מוטב אם כן לנוע בתוכה. לרקוד איתה.

בתקופה הזאת נולדו כמה שירים, מתוכם הספקתי להקליט כבר שניים: 'הישאר בבית' ו'הפגנת אהבה'.
שניהם חלק מאלבום שלישי שאני כבר כותב...

שני השירים הם כמו שני הצדדים שנאבקים בתוכי:
אחד מנסה לקבל את המצב
והשני מוחה בכל דרך וצורה
אחד מנסה להרגיע ולהשקיט את הלב
והשני נאבק ומנסה להעיר
אחד נאחז בחוסר הידיעה
והשני נוקט עמדה בתוך המציאות
אחד מאמין - באלוהים, בגורל, בסמכות
והשני חילוני, כופר, אנרכיסט.

אני מוצא את עצמי עומד בשני צדדי המתרס ולא מוכן לוותר על אף צד.
אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה...
חילוני שמאמין באלוהים.

שמרו על עצמכם חברים שלי