כשכתבתי את השיר הזה, הכל היה בגדר WISHFUL THINKING... ועכשיו אפשר לומר בזהירות שזאת כבר מציאות, שברירית אבל אופטימית.
היה אז אמצע החורף, ואמא שלי הייתה במלחמה עם כל העולם בערך. כל מה שהיא רצתה זה קצת לנוח. זה היה אחרי שנפרדנו מאבא שלי, שהפסיד לסרטן הלבלב תוך תשעה חודשים.

אמא שלי הייתה איתו בכל התקופה הזאת שהוא היה חצי בן אדם, סובל מכאבים נוראיים ולפעמים לא מצליח אפילו לישון. ואז הוא נפטר, אז אמא שלי נאלצה ללמוד לנהל בעצמה את העסק המשפחתי, ובעיקר בעיקר השתדלה להחזיק את הראש מעל המים, כשנדמה שכל העולם מנסה לצוד אותה - מס הכנסה, ביטוח לאומי, המתחרים הקשוחים בשוק העסקי שניסו לנצל את ההזדמנות ולמחוץ אותה סופית, ואפילו בית הקברות ששם את המצבה של אבא על קבר אחר ולא הסכים לתקן את הטעות...(בסוף הכל בא על מקומו, אבל הסיפור די הזוי. לפעם אחרת)

אמא שלי, ששרדה בעצמה שתי מתקפות של מחלת הסרטן, הייתה תשושה. היא אמרה לי בחצי קול, 'אין לי כוח... אני כל כך מחכה שיבוא הקיץ. אני יודעת שהכל יהיה בסדר בסוף אבל פשוט התעייפתי לגמרי מהחורף הזה.' והיא לא התכוונה רק למזג האוויר, אלא לחורף שתקף אותה מכל כיווני החיים, השאיר אותה מותשת, שבורה וללא האהבה הגדולה של חייה.
אמרתי לה 'אמא, תחזיקי מעמד... עוד קצת, נילחם, נעשה את הבחירות הנכונות, נחלום, ועוד מעט הקיץ שלך יבוא.'
כמה רגעים אחר כך, עם דמעות בעיניים, התחלתי לכתוב את השיר... יש בו עולם שבור לרסיסים מצד אחד, ומהצד השני אופטימיות בלתי מתפשרת.
היום, כמה שנים אחרי פטירתו של אבי, ואחרי חורף ארוך כמו הנצח, אמא שלי חוגגת את הקיץ בבית שלה בגליל, והיא מציירת. וכמה יפה היא מציירת !