06 - מבול-Masterיואב חסיס - Yoav Jasis
00:00 / 03:15
07 - לב צלול (אינסטרומנטלי) -Masterיואב חסיס - Yoav Jasis
00:00 / 02:48

מבול - יואב חסיס

 

רוב הזמן לא יודע מה אני מרגיש

הולך ומאבד את התחושה

כמעט וכבר שכחתי

חנקתי כל חולשה

רוב הזמן הסדקים הולכים ונפערים בי

כמו מדבר צמא בשעת בצורת

יבשו כאן כל הנחלים

ושוב ריקה השוקת

 

רק כשאת נוגעת

רק כשאת נושקת

רק כשאת עוטפת

פורץ אצלי מבול

 

רוב הזמן החלומות כמעט נעלמים לי

יום רודף עוד יום של מלחמה

הדאגות מוחקות את הדמיון

והלחץ כבד על הנשמה

אך לא אפסיק לעמוד על המשמר

גם אם הרגש מדמם אצלי בפנים

הגוף חזק והלב כבר קר

את הפחד אף פעם לא רואים

 

רק כשאת נוגעת

רק כשאת נושקת

רק כשאת עוטפת

פורץ אצלי מבול

רק כשאת נוגעת

כמו שאת יודעת

נביעה קולחת

הלב שלי צלול

כל הזכויות שמורות ליואב חסיס

מאז שאני זוכר את עצמי אמרו עליי שאני ילד רגיש.
עד גיל 5 גדלתי בקיבוץ, בסביבה שהייתה בטוחה בשבילי, בחיים לא שמעתי אף קללה וכמו ילד טוב של אמא הייתי יושב לאכול קערה עם צימוקים בלי לדעת שיש ממתקים בעולם.
ואז עברנו לעיר. עד היום אני זוכר את זה כשינוי משמעותי - משהו באווירה היה אחר. יותר רעש, יותר אנשים. ממתקים וג'אנק פוד בכל פינה. משהו בי לא היה מוכן לחספוס העירוני.

הרגישות הזאת שלי הייתה לי עקב אכילס, מכשול שקל להפיל אותי בו. הייתה בי תמימות כזאת(שנשארה בי במידה מסוימת עד היום), טוב לב, סקרנות ורצון ללמוד - אתם יודעים התכונות האלה שיש לילדים טובים ואז באים הילדים הפחות טובים ועושים מהם קציצות.
הייתי פשוט נעלב, לוקח ללב קצת יותר מדי, אפילו בוכה לפעמים ולא מבין למה ילדים מתנהגים לפעמים בצורה מרושעת.

בתור בן, הדבר האחרון שאתה רוצה שיגידו עליך זה שאתה בכיין וחלש. אתה מתאמץ מעל ומעבר להוכיח שאתה עמיד, קשוח ושום דבר לא מזיז לך. לו רק הייתי מצליח להעמיד פנים בעניין הזה... תמיד הכל הזיז לי, השפיע עליי. ולא ממש הצלחתי להסתיר את זה.

החברים הקרובים שלי העריכו  את התכונה הזאת בי, כי ידעו שאני חבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו. אבל גם ילדים אחרים ידעו לזהות מרחוק את טוב הלב שלי ולנצל אותו לרעתי.
 

האמת שהדבר שהכי הכי רציתי זה להיפטר מהרגישות הזאת. להיות קצת יותר אטום וחסר מודעות, להצליח להתרכז בשטויות שלי ולשים פס על העולם. רק להיות קצת יותר בן כמו כולם, קצת יותר אדיש וקצת פחות נחמד.

גם כשגדלתי, תמיד היה נדמה לי שאני מרגיש את כל מה שקורה קצת יותר מאחרים.
ניסיתי לקחת את זה לכתיבה. להתבוננות. לחיפוש אידיאולוגי בחיים שלי. לניסיונות תיקון ופעילות חינוכית. אם כבר להרגיש - לפחות לנסות להשפיע.

היום אני יודע שהקללה שלי היא גם ברכה גדולה - היכולת להרגיש את החיים בעוצמה גדולה. היכולת לשים לב לפרטים קטנים בתוך החוויות שאני עובר. ואפילו באיזהשהו מקום - אני מנסה לעשות מזה קריירה... זה מה שמניע את הכתיבה והיצירה שלי – ואני יודע שבסופו של דבר זאת גם המתנה שיש לי לתת בחזרה לעולם – לנסות להעיר את הרגש, את התמימות, את הרצון הטוב.

אבל לקח לי הרבה זמן להגיע לנקודה הזאת – רוב החיים חשבתי שאני רגיש מדי, בכיין או מוזר ובעיקר לא מספיק בן... לא מספיק גבר. לא הבנתי למה יצאתי ככה דפוק. לקח לי זמן ללמוד לתת לדפיקות הזאת את המקום המכובד לו היא ראויה, לקח לי זמן לאפשר לעצמי לתת לזה לזרום... לאפשר לעצמי את הרגישות הזאת.

היום אני גם יודע שכל גבר שרוט ככה בשריטה הזאת ברמה כזאת או אחרת.
ולכן אני שר וכותב על השריטה הגברית שלי. מתוך המילים ומתוך הניגון נמצא תרופה.