"אזכור אותך תמיד"
זה משפט כזה שאומרים באזכרות
כשהעצב צורב והכאב חונק את הגרון.
והמחשבה הזאת
שתמיד תמשיך תמיד להיות קיים בתוכי
מנחמת באיזשהו מקום.
אתה עדיין קיים כאן בתוך הראש שלי
עדיין יש זיכרון להיאחז בו ולחבק אותו חזק.

​

אבא יקר שלי, כמעט חמש שנים עברו מאז שאתה כבר לא בין החיים,
והמשפט הזה "אזכור אותך תמיד" מהדהד אצלי בראש. לא רוצה לתת לך ללכת אף פעם.
אבל הזיכרון מתחיל לתעתע.

אני זוכר את הדברים החשובים, את מי שהיית והערכים שגידלת אותי עליהם. את חוש ההומור שלך, את החוכמה שלך, את העקשנות והאמונה. זוכר שתמיד אמרת לי לחשוב בגדול ולא לפחד.
אבל לאט לאט הפרטים הקטנים מתחילים להיות פחות ברורים.
זוכר את חוש ההומור שלך, אבל כל פעם זוכר בדיחה אחת פחות.
זוכר את החוכמה, אבל כל פעם זוכר עצה אחת פחות.
 

זוכר היטב שהעצות שלך הן לא המלצה - חובה להקשיב להן אחרת אתה נעלב וכועס.

כואב להודות בזה אבל האמת היא שככל שהזמן עובר אני זוכר פחות ממך. נשארת המהות, נשארים קווי המתאר, אבל הפרטים מיטשטשים לאט לאט.
ואני מפחד שזה ילך ויחמיר עם השנים, ואולי יבוא יום ואפילו את הקול שלך אני כבר לא אזכור.
כי כבר עכשיו הזיכרון פחות ברור. לא דיברת איתי הרבה זמן. כמעט חמש שנים...

אני מפחד לשכוח את הקול שהרגיע אותי בלילות, הקול שנתן לי עצות בימים, הקול הסמכותי, החכם והברור שלך.
אני מתפלל שלא אשכח את הקול שלך אף פעם, שהוא תמיד יהדהד בתוכי ויתן לי את העצה שאני צריך לשמוע, יכוון את הלב ויעזור לי למצוא את הדרך.

חמש שנים, אבא יקר שלי... אני מתגעגע.